734 research outputs found
Sort by
Capital as Death Denial
Full text linkTerror Management Theory (TMT) argues that subconscious fears about death shape our behaviour in often disturbing and destructive ways. Building on the work of Ernest Becker, the core theoretical claim of TMT is that human activity, including all forms of culture, is ‘…designed largely to avoid the fatality of death, to overcome it by denying in some way that it is the final destiny of man.’
Capitalism is unlike anything that preceded it, and this novelty stems from a specific behaviour amongst capitalists that leads to sustained growth: the routine reinvestment of profits in the anticipation of future profitability. What might this novel feature of capitalism have to do with death denial? What kind of phenomenological specificity is bound up with this historical specificity? My aim in this chapter is to tackle these questions, primarily through a comparison between the role of death in capitalism and the archaic gift economy.
My argument can be summarised as follows. First, I place the archaic gift economy, organised around the redistribution and destruction of surplus, on the low end of the death denial continuum. Archaic economic activity is collective and sacred, actively involving the dead and death in order to make payable the existential debts that haunt us from the moment of biological birth. Cyclical time and periodic redemptive ritual are purposefully designed to prevent accumulation of anything, whether it be wealth, power, time, anxiety, or guilt. Second, I place the capitalist economy, organised around the routine reinvestment of surplus for profit, on the high end of the death denial continuum. With capitalism, economic activity is individualised and de-sacralised and the dead and death are banished, resulting in unpayable debts. Capital accumulation is the primary psychological defence mechanism, a power intended to stave off mortal dread. But because accumulation rests on linear time and is shorn of redemptive and sacrificial ritual, guilt and anxiety also start to accumulate. The system is driven by an endless and increasing neurotic charge. Third, I claim that since the 1970s, capitalist death denial has intensified. Structural transformations in the so-called ‘advanced’ economies over the past few decades have dissolved the remaining vestiges of collectivism in economic life and shattered any shared vision of social progress. The result is a disintegration of the remaining collective outlets needed to share, expiate, and to some extent relieve, the cumulative guilt and anxiety of capitalist life. Intensified death denial in the contemporary era finds its most spectacular manifestation in Silicon Valley’s quest for literal immortality. This privatised immortality project is a morbid escapism intended to hive the ruling class off from the irredeemable masses
Why Are Not-For-Profit Hospitals in the US So Much More Profitable Than For-Profit Hospitals?
Full text linkFROM THE ARTICLE: When it comes to social institutions, not-for-profit organizations (NFPs) allegedly strike a balance between the private and public realm. While privately owned and operated, not-for-profits are distinguished by their ostensibly public purpose – in eschewing private profits, they claim to make the pursuit of some social benefit their primary objective. However, not all not-for-profits are equal. While most make little or no revenue, let alone net income, some NFPs collect billions in revenue and hundreds of millions in net income
How Interest Rates Redistribute Income
Full text linkWhen I read about monetary policy, I have a rule of thumb. Every time I see the phrase interest rate, I replace it with the term wage rate. Then I ask myself whether the discussion still makes sense. Often, it does not.
The reason I make this substitution is that in conceptual terms, the interest rate and the wage rate are similar: they are both rates of return. Wages are the return on employment. Interest rates are the return on credit.
Now, the important thing about rates of return is that when we change them, we are toying with the distribution of income. Hike wages and we send more income to workers. Hike the rate of interest and we send more income to creditors. Sure, the specifics of this redistribution are open for inquiry. But by definition, rates of return are ‘distributional variables’ — they determine how the income pie gets divvied up.
Back to my word substitution. When it comes to wages, the issue of distribution is typically front and center. That’s why talk of a minimum-wage hike prompts businesses (and many economists) to complain about reduced profits. But when creditors hike the rate of interest, talk of income distribution is curiously absent. Instead, we get a barrage of macroeconomic jargon — terms like the ‘natural rate of interest’ and the ‘non-accelerating inflation rate of unemployment’.
Why the discrepancy?
One possibility is that economists know something that we don’t. Perhaps they’ve looked at the evidence and concluded that interest rates have a ‘neutral’ effect on the distribution of income.
Another possibility is that the macroeconomic jargon is mostly a distraction. In other words, like wages, the rate of interest is a ‘distributional variable’. But it’s one that mainstream economists prefer to ignore.
So which option is true? In this post, I let the evidence speak for itself. Looking at cross-country evidence, I find that interest rates are decidedly non-neutral. As interest rates rise, three things happen:
the interest share of income increases;
the labor share of income decreases;
income inequality increases.
In short, the evidence suggests that interest rates play a key role in the game of class warfare. And that makes sense. Interest, after all, is a rate of return. And when it comes to divvying up the income pie, rates of return are always zero sum
"על חמישים שנות בדידות: ספרו של אודי אדיב "המהפכה שלא הייתה (Fifty Years of Solitude: Udi Adiv's Book "The Revolution that Never Was")
Full text linkבליל חורף קר של שנת 1972 פרצו כעשרים אנשי שב"כ ומשטרה לדירה בהדר הכרמל בחיפה ועצרו את אודי אדיב וחברתו, לאה לשם. כך נפתח ספר הזיכרונות של אודי אדיב, המהפכה שלא הייתה.
זאת הייתה תחילתה של פרשה מתוקשרת אשר הגיעה לשיאה במשפטים שנערכו לחברי "הרשת היהודית-ערבית", שבסופם אודי אדיב נמצא אשם בין השאר בבגידה ובריגול ונשלח למאסר ממושך של 17 שנה (שהוקלו מאוחר יותר ל-12 שנים).
שרשרת המעצרים ומשפטי הראווה של אודי וחבריו זכו לסיקור יומיומי מנופח מצד כלל אגפי התקשורת הישראלית של אותה תקופה. יש לזכור כי נפלאות התבונה האינטרנטית טרם התגלו, ורשתות המחשבה הלא מגויסת עדיין לא הומצאו. עיקרי התקשורת היו אז עיתונות כתובה, מפלגתית ו"לא מפלגתית", שלוש תחנות רדיו בבעלות ממשלתית ישירה וערוץ טלוויזיה ממלכתי אחד פטריוטי גאה, שנאשם תדיר על ידי מפלגות הליכוד, המתנחלים והחרדים ב"שמאלנות". אבל במקרה זה נוצר לראשונה בישראל קונצנזוס חמים מימין וממה שכינו אז שמאל: אדיב וחבריו הינם סמל ומשל לאויבי העם, אוהבי ערבים, קומוניסטים שונאי ישראל. הם תוצאת החינוך המתקדם כביכול של הקיבוצים השמאלנים. הם "תלושים מערכי היהדות" וסובלים מ"שנאה עצמית". התברר גם שמקור הרעה הוא תנועת "מצפן" הבוגדנית. ממנה צמחו העשבים השוטים.
עד מהרה הפך המשפט למסע הסתה נגד כל דעה המעזה לבקר את עצם מדיניות החוץ והביטחון הישראלית, התוהה אחר מדיניות הכיבוש וההתנחלויות שניהלה אז ממשלת מפלגת העבודה, המטילה ספק בהיסטוריה הציונית הרשמית, או המזכירה חלילה את קיומה של האומה הפלסטינית, שלא לדבר על רמז לניסיון הידברות מדינית עם נציגי התנועות הפוליטיות הפלסטיניות…
חשבתי שאטוס לדמשק ואעשה שינוי: אודי אדיב והמהפכה שלא היתה (I Thought I Would Fly to Damascus and Bring Change: Udi Adiv and the Revolution that Never Was)
No full text*** המאמר עבר עיסוי לשוני על ידי העורך: מומלץ לקרוא את הגירסה המקורית ***
בליל חורף קר של שנת 1972 פרצו כעשרים אנשי שב"כ ומשטרה לדירה בהדר הכרמל בחיפה ועצרו את אודי אדיב וחברתו, לאה לשם. כך נפתח ספר הזיכרונות של אודי אדיב, המהפכה שלא הייתה.
זאת הייתה תחילתה של פרשה מתוקשרת אשר הגיעה לשיאה במשפטים שנערכו לחברי "הרשת היהודית-ערבית", שבסופם אודי אדיב נמצא אשם בין השאר בבגידה ובריגול ונשלח למאסר ממושך של 17 שנה (שהוקלו מאוחר יותר ל-12 שנים).
שרשרת המעצרים ומשפטי הראווה של אודי וחבריו זכו לסיקור יומיומי מנופח מצד כלל אגפי התקשורת הישראלית של אותה תקופה. יש לזכור כי נפלאות התבונה האינטרנטית טרם התגלו, ורשתות המחשבה הלא מגויסת עדיין לא הומצאו. עיקרי התקשורת היו אז עיתונות כתובה, מפלגתית ו"לא מפלגתית", שלוש תחנות רדיו בבעלות ממשלתית ישירה וערוץ טלוויזיה ממלכתי אחד פטריוטי גאה, שנאשם תדיר על ידי מפלגות הליכוד, המתנחלים והחרדים ב"שמאלנות". אבל במקרה זה נוצר לראשונה בישראל קונצנזוס חמים מימין וממה שכינו אז שמאל: אדיב וחבריו הינם סמל ומשל לאויבי העם, אוהבי ערבים, קומוניסטים שונאי ישראל. הם תוצאת החינוך המתקדם כביכול של הקיבוצים השמאלנים. הם "תלושים מערכי היהדות" וסובלים מ"שנאה עצמית". התברר גם שמקור הרעה הוא תנועת "מצפן" הבוגדנית. ממנה צמחו העשבים השוטים.
עד מהרה הפך המשפט למסע הסתה נגד כל דעה המעזה לבקר את עצם מדיניות החוץ והביטחון הישראלית, התוהה אחר מדיניות הכיבוש וההתנחלויות שניהלה אז ממשלת מפלגת העבודה, המטילה ספק בהיסטוריה הציונית הרשמית, או המזכירה חלילה את קיומה של האומה הפלסטינית, שלא לדבר על רמז לניסיון הידברות מדינית עם נציגי התנועות הפוליטיות הפלסטיניות…
Billionaires are so Predictable
Full text linkHave you ever wondered what it takes to become a billionaire? Do you need rare genius? Exceptional acumen? Miraculous foresight? An uncompromising work ethic?
On all four counts, the answer is no.
It turns out that to become a billionaire, what you really need is the right social setting. You need to live in a society that is suitably rich and appropriately unequal. Without those things, your chances of wearing the billionaire badge are low.
In this post, I’ll do the math.
Using data from Forbes, I’ll show you how the billionaire headcount varies across countries. Then I’ll show you how to predict this variation. Forget about character traits and personal histories. We don’t need them. To predict how many billionaires a country has, we can get surprisingly far just by knowing the distribution of income
Manuscripts Don't Burn
Full text linkFROM THE ARTICLE.: The French Revolution changed the world. In the new order, the masters no longer need Monsieur Fouche and the thought police. They don’t need guillotines to clip brains and scissors to censor pamphlets. They don’t need strategic-studies institutes to manage oppression and navigate conflict. Instead, they prefer to subsidize ‘cultural pluralism’ and ‘critical studies’, support centres for democracy and privatization, and promote civil-society networks and global NGOs. They are no longer afraid of words. Or so we are told...
When Stocks Go Up Who Benefits?
Full text linkCui bono? For whose benefit?
Think of this question as a sword — a sharp piece of steel that cuts through bullshit. In this post, we’ll use it to slice through business-press bullshit about the stock market. You know the stuff — the ubiquitous puff pieces that gush about rising stock prices, as though they benefit everyone.
When we ask cui bono, we carve through this BS. We discover that for most people, rising stocks are a tool not for gain, but for administering pain. Looking at the United States, I find that when stocks go up, the vast majority of people see their share of income (and wealth) decline.
So here’s the truth about the stock market: it’s a socially sanctioned way to take from the poor and give to the rich
The Cause of Stagflation
Full text linkIn my last post, I looked at the relation between economic growth and inflation. As per usual, the evidence didn’t sit well with mainstream economics.
According to standard theory, there is a trade off between low inflation and high economic growth. The idea is that you can have one or the other, but not both. So if you want to keep inflation low, you have to ‘cool off’ the economy by slowing economic growth. (Like many things in economics, this idea comes from the totem of supply and demand.)
The trouble is, the empirical evidence shows that the opposite is true. Rather than being driven by ‘excessive’ economic growth, inflation tends to come during periods of stagnation. So despite what mainstream economists proclaim, there is little evidence for a ‘growth-inflation trade off’. Instead, ‘stagflation’ seems to be the norm.
Now, the question is why?
Soon after I published ‘Is Stagflation the Norm?’ several readers pointed out that I should take a look at causation. The idea is that we want to know what drives what. Does (low) inflation drive (high) economic growth? Or does (low) economic growth drive (high) inflation?
Well, I’ve done the math, and the results may surprise you. But before we get there, let’s take a look at what the theory of capital as power has to say about the causes of inflation
Kapitał, by rządzić, musi sabotować postęp
Full text linkOd głodu i biedy po zwykłe marnotrawstwo i nawracające fale przeróżnych kryzysów – to nie niepożądane skutki uboczne kapitalizmu, ale przejawy sabotażu. Bo nic nie utrwala władzy kapitału skuteczniej niż istnienie szerokiej rzeszy ludzi, którzy ani na chwilę nie mogą przestać pracować, by przeżyć